האקלים בישראל הוא צחיח יחסית לאזורים אחרים בעולם שבהם חיים דו-חיים, ומקורות המים הם דלים באופן יחסי. מסיבה זו, ישראל ענייה יחסית במספר מיני הדו-חיים החיים בה. בישראל חיים רק שבעה מינים של דו-חיים, מהם ארבעה בסכנת הכחדה, מין אחד פגיע ומין אחד בלבד בסכנה פחותה. מין נוסף, עגולשון שחור גחון נחשב נכחד בשנות ה-50 של המאה ה-20. בשנת 1996 הוא הוכנס לרשימת המינים הנכחדים, אולם בשנת 2012 נמצאו מספר פרטים חיים השייכים למין זה.

בישראל, הסיבה העיקרית לפגיעה בדו-חיים היא היעלמותן של בריכות החורף (שלוליות חורף), שמהוות את בית הגידול העיקרי של הדו-חיים בישראל. מכיוון שהדו-חיים תלויים בבריכות החורף על מנת להתרבות, חורפים יבשים ודלים במשקעים עלולים לגרום לירידה חדה בפעילות הרבייה. 

מצבן של אוכלוסיות הדו-חיים בישראל בתחילת המאה ה-20 היה טוב. התפתחות היישוב בארץ הביאה להפרחת השממה, ובין היתר לפעולות אשר היטיבו עם אוכלוסיות הדו-חיים. בריכות מעשה ידי אדם שימשו את הדו-חיים כאתרי רבייה, וכך גם תעלות בצדי כבישים ונתיבי רכבות. תעלות אלה התמלאו במים בחורף והביאו באופן ישיר לגידול אוכלוסיות הדו-חיים בארץ. מצב זה נמשך עד סוף שנות ה-40, שאז הוקמה מדינת ישראל.

מאז ומתמיד היוו בריכות החורף מוקד להתרבות של יתושים, אולם כשהתערבות האדם הייתה מעטה, מנעו חרקים ודו-חיים את התפשטות אוכלוסיות היתושים. כשהוקמה מדינת ישראל הורה משרד הבריאות על ריסוס בריכות החורף בחומר חדש, DDT, אשר השמיד את אוכלוסיות היתושים, אך גם את אוכלוסיות החרקים האחרים והדו-חיים. אלה האחרונות התאוששו מהפגיעה לאטן, בעוד שאוכלוסיות היתושים חזרו להתפשט במהירות. בסופו של דבר, המטרה שלשמה רוססו בריכות החורף לא הושגה, ואוכלוסיית הדו-חיים בארץ נפגעה קשות. בנוסף, תוכניות פיתוח, בנייה וחקלאות הביאו להרס בתי גידול של דו-חיים.